מי אני בלי התפקיד? מדריך להכרת עצמי מחודשת בפרישה

מאת: מירב חגאי, עובדת סוציאלית (MSW) ומומחית לתהליכי פרישה והתפתחות בגיל השלישי

השבוע הראשון לפרישה נראה בדרך כלל כמו חופשה נהדרת. השעון המעורר לא מצלצל, אין פקקים, והיומן – שפעם היה זרוע בפגישות צפופות – פנוי סוף סוף. אבל אז, בדרך כלל אחרי חודש או חודשיים, מגיע הרגע הזה.

זה יכול לקרות במפגש חברתי אקראי. מישהו חדש לוחץ את ידכם ושואל את השאלה הכי ישראלית שיש: "נעים מאוד, ומה את/ה עושה?".

במשך 30 או 40 שנה, התשובה נשלפה לכם מהמותן באופן אוטומטי: "אני מהנדסת", "אני מנהל בית ספר", "אני אחות אחראית מחלקה".

אבל היום? היום יש שתיקה קצרה, היסוס, ואולי תחושת אי-נוחות בבטן. "אני... הייתי...", אתם מגמגמים, או "אני גמלאי".

הרגע הקטן הזה מקפל בתוכו את אחת הדרמות הפסיכולוגיות הגדולות ביותר של הגיל השלישי. הספרות המקצועית העוסקת במעברי חיים מתארת את הפרישה לא רק כשינוי כלכלי או תעסוקתי, אלא כאירוע מכונן של אובדן ובינוי זהות.

מדוע זה כל כך קשה? משום שבחברה המודרנית, ובישראל בפרט, העבודה היא הרבה יותר מפרנסה. היא הפיגום שמחזיק את הערך העצמי שלנו. היא מספרת לנו כמה אנחנו נחוצים, חכמים, ומוערכים. כשאנחנו מוסרים את תג העובד ואת המחשב הנייד, אנחנו לא נפרדים רק ממקום פיזי, אנחנו נפרדים מחלק ענק ממי שחשבנו שאנחנו.

התחושה הזו, שלעיתים מכונה "הלם הזהות" או "הריק שאחרי התפקיד", היא טבעית לחלוטין. מתוך הניסיון שלי בליווי מאות פורשים, אני יכולה לומר בוודאות: זהו לא סוף הדרך, אלא תחילתו של מסע מרתק לגילוי מחדש. המאמר הזה הוא המפה שלכם למסע הזה.

חלק ראשון: כשהמסכה נדבקת לפנים – השתלטות הזהות המקצועית

כדי להבין איך בונים זהות חדשה, עלינו להבין קודם כל מה קרה לזהות הישנה.

בפסיכולוגיה החברתית מדברים על המושג "מרכזיות העבודה (Work Centrality) " אצל רובנו, העבודה לא נשארה רק בגדר "מה שאני עושה", אלא הפכה ל"מי שאני".

דמיינו את יורם (שם בדוי), סמנכ"ל כספים שפרש לאחרונה וליוויתי בקליניקה. במשך שנים, יורם היה "פותר הבעיות". אנשים חיכו למוצא פיו, הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל, והוא הרגיש חיוני בכל רגע נתון. הזהות שלו הייתה של אדם נחוץ, חזק ובעל תשובות.

ביום שאחרי הפרישה, יורם לא הפסיק להיות סמנכ"ל בראש שלו. הוא פשוט העביר את הניהול הביתה. הוא התחיל לנהל את אשתו, את רשימת הקניות, ואת סדר היום של הנכדים. הוא ניסה ליישם את הכלים הישנים (שליטה, יעילות, פתרון בעיות) במגרש החדש. התוצאה הייתה תסכול עמוק – גם שלו וגם של סביבתו.

המלכודת: Doing vs. Being

הבעיה שיורם חווה נובעת מהקושי להפריד בין עשייה (Doing) להוויה (Being)

במשך שנים הורגלנו למדוד את הערך שלנו דרך תוצאות חיצוניות: תפוקה, קידום, משכורת, פידבק מהבוס. פיתחנו "שריר עשייה" חזק מאוד, בעוד ש"שריר ההוויה" – היכולת פשוט להיות, ללא תלות בתוצאה חיצונית – התנוון.

כשהתפקיד נעלם, מנגנון הפידבק החיצוני נעלם יחד איתו. פתאום, אף אחד לא נותן לנו ציון בסוף החודש. השקט הזה יכול להתפרש בטעות כחוסר ערך. המחשבה המוטעית שמתגנבת היא: "אם אני לא מייצר/ת, אני לא שווה".

השלב הראשון בהחלמה הוא ההבנה שהמקצוע שלכם היה בסך הכל "חליפה" שלבשתם. חליפה יוקרתית, נוחה ומרשימה אולי, אבל עדיין רק חליפה. האדם שבתוך החליפה נשאר שם גם כשהיא תלויה בארון.

חלק שני: ארבעת השלבים לבניית זהות חדשה

התהליך של בניית זהות בפרישה אינו מתרחש ביום אחד. זהו תהליך הבשלה (Maturation) שיכול לקחת זמן, ולרוב הוא נע בצורה ספירלית ולא לינארית. הספרות המקצועית וניסיוני בשטח מצביעים על ארבעה שלבים מרכזיים בתהליך הזה.

שלב 1: ה"דה-רולינג" (De-roling) – הפרידה מהדמות

בתיאטרון, כששחקן מסיים לגלם דמות אינטנסיבית, הוא עובר תהליך של "יציאה מהדמות" (De-roling) כדי לחזור לעצמו. בחיים האמיתיים, אנחנו לעיתים מדלגים על השלב הזה. אנחנו מנסים ישר "למצוא תחביב" בלי לעבד את האבל על מי שהיינו.

זהו שלב של אבל, וחשוב לתת לו מקום. מותר להתגעגע לכוח, למעמד, ואפילו ללחץ. מותר להרגיש עצב על כך ש"העולם מסתדר בלעדיי"

בשלב זה: אל תרוצו לחפש תחליפים. תנו לעצמכם זמן "להיות בלי". זה הזמן לפרק את הסממנים החיצוניים של התפקיד – לסדר את המשרד הביתי מחדש כך שלא יראה כמו המשרד בעבודה, לאחסן תעודות ישנות, ואולי אפילו לשנות את המלתחה כך שתשדר משהו רך יותר.

שלב 2: החפירות הארכיאולוגיות – מי הייתי לפני?

אחרי שהרעש של התפקיד שוכך, אפשר להתחיל להקשיב לקולות פנימיים עדינים יותר. פסיכולוגים העוסקים בהתפתחות מבוגרים מדברים על "העצמי המוזנח". במהלך הקריירה, נאלצנו פעמים רבות לוותר על חלקים מעצמנו כדי להתאים לדרישות הארגון (למשל: האמן שוויתר על ציור לטובת ראיית חשבון, או האישה הרכה שנאלצה להיות מנהלת קשוחה).

הפרישה היא הזדמנות לעשות "חפירה ארכיאולוגית" אל העבר.

שאלו את עצמכם:

• מה אהבתי לעשות כילד/ה, לפני שהייתי צריך/ה להתפרנס?

• על אילו נושאים אני יכול/ה לקרוא שעות בלי להרגיש שהזמן עובר?

• אילו תכונות אופי שלי הודחקו כי הן "לא היו מקצועיות"? (למשל: רגישות, איטיות, משחקיות).

זהו השלב שבו אנחנו מגלים שהזהות שלנו מורכבת מהרבה יותר מאשר "מקצוע". היא מורכבת מערכים, מתשוקות, ומסקרנות.

שלב 3: המעבדה לניסויים – "זהויות זמניות"

פרופסור הרמיניה איברה, חוקרת ידועה בתחום מעברי קריירה וזהות, טבעה מושג חשוב: "זהויות זמניות" (Provisional Selves). הטעות הגדולה היא לחשוב שאנחנו צריכים להחליט עכשיו מי נהיה לשארית חיינו. בפועל, הדרך הנכונה היא לשחק.

בשלב זה, אנחנו מנסים "כובעים" שונים בלי להתחייב.

למשל: רותי, מורה בפנסיה, החליטה שהיא רוצה להיות ציירת. היא נרשמה לחוג, קנתה ציוד, והחלה לצייר. אחרי חודשיים היא הבינה שזה משעמם אותה ובודד מדי. בעבר, היא הייתה רואה בזה כישלון. היום אנחנו מבינים שזה היה ניסוי מוצלח ששלל כיוון אחד. לאחר מכן היא ניסתה להתנדב בגינה קהילתית, ושם גילתה שהיא פורחת.

הזהות החדשה לא נבנית במחשבה בחדר סגור, אלא תוך כדי תנועה וחיכוך עם המציאות. זה הזמן לומר "כן" להזדמנויות, להתנסות בדברים שמעולם לא חשבתם עליהם, ולהיות סלחניים כלפי ניסיונות שלא צלחו.

שלב 4: האינטגרציה – סיפור החיים החדש

השלב האחרון והבוגר ביותר הוא היכולת לחבר את כל החלקים. אנחנו לא "מוחקים" את מי שהיינו בעבודה, אלא משלבים את היכולות הללו בתוך הקשר חדש ורחב יותר.

אותו יורם המנהל, למשל, יכול לקחת את יכולות הניהול המדהימות שלו (שהן חלק מהאופי שלו, לא רק מהתפקיד) ולהשתמש בהן כדי לארגן טיולים לקבוצת חברים, או לסייע בהתנדבות לעמותה בניהול תקציב.

ההבדל הוא במוטיבציה: הוא לא עושה את זה כדי לקבל סטטוס או כסף, אלא כדי להביא לידי ביטוי את החוזקות שלו וליהנות.

בשלב הזה, התשובה לשאלה "מה אתה עושה?" משתנה. היא הופכת להיות: "אני מטייל, מתנדב, סבא, וגם נהנה מהידע שצברתי בניהול". הזהות הופכת להיות רב-ממדית במקום חד-ממדית.

סיכום: להיות הבמאי של הסרט הבא

התהליך של גילוי עצמי מחדש דורש אומץ. קל יותר להיאחז בתואר הישן ("אני מנהל בדימוס") מאשר להסכים להיות "אדם בהתהוות". אבל הרווח בצד השני הוא עצום.

הספרות המקצועית והניסיון הקליני מלמדים שאנשים שמצליחים לשחרר את הזהות המקצועית ולפתח זהות אישית עשירה, מדווחים על רמות גבוהות יותר של רווחה נפשית, בריאות טובה יותר, ותחושת משמעות עמוקה בגיל השלישי.

הם מגלים שהם לא היו התפקיד שלהם. התפקיד היה רק דרך אחת, מני רבות, שבה הם הביאו את עצמם לידי ביטוי בעולם. ועכשיו, המסך ירד על המערכה ההיא, אבל השחקן נשאר על הבמה, חופשי לבחור כל תפקיד שירצה למערכה הבאה.

ארגז כלים מעשי: צעדים ראשונים להיכרות עצמית

כדי להוריד את הרעיונות הללו לקרקע, אני מזמינה אתכם לבצע תרגיל קצר ועוצמתי. קחו דף ועט, ומצאו פינה שקטה.

תרגיל: "מי אני – הרשימה האסורה"

המטרה של התרגיל היא לעקוף את מנגנוני ההגנה האוטומטיים שלנו ולאלץ את המוח לחשוב על זהות ממקום חדש.

1. רשמו בראש הדף את השאלה: "מי אני?"

2. המשימה שלכם היא לכתוב 10 תשובות שונות לשאלה הזו.

3. החוקים:

   • אסור לכתוב את שם המקצוע שעסקתם בו.

   • אסור לכתוב תפקידים משפחתיים (אבא, סבתא, בן זוג) – כי גם אלו תפקידים שמוגדרים על ידי אחרים.

   • עליכם להתמקד בתכונות, אהבות, ערכים, ותחומי עניין.

דוגמאות להשראה (שימו לב לשוני):

במקום "אני מורה", אפשר לכתוב: "אני אישה סקרנית שאוהבת לראות אנשים צומחים".

במקום "אני רואה חשבון", אפשר לכתוב: "אני אדם שאוהב סדר ודיוק ונהנה לפתור חידות".

במקום "אני פנסיונר", אפשר לכתוב: "אני חובב טבע מושבע", "אני בשלן חובב", "אני חבר נאמן".

אחרי שתסיימו את הרשימה, קראו אותה בקול. איך זה מרגיש? האם הרשימה הזו מרגישה "מלאה" או "ריקה"? אילו סעיפים ברשימה הייתם רוצים להגדיל ולטפח בשנה הקרובה?

המסע לגילוי הזהות החדשה הוא אישי, אבל לא חייבים לעבור אותו לבד. לעיתים, מבט חיצוני ומקצועי יכול לעזור לנו לראות את הדפוסים הישנים שמעכבים אותנו ולזהות את האוצרות החבויים שבתוכנו. אם אתם מרגישים שאתם "תקועים" בשלב הריק, או שהגעגוע לתפקיד מונע מכם ליהנות מהחופש – אני מזמינה אתכם לשיחת ייעוץ אישית. יחד, נקלף את השכבות ונגלה מי אתם באמת, כאן ועכשיו.